במקום הכי יפה בעולם, בפולינזיה הצרפתית, בלב הלגונה היפיפיה, על ספינת יוקרה, התארחנו מספר מצומצם של אורחים. ואיתנו, צוות מפואר של לא פחות מ30 ספנים שכל טרדתם היתה לספק את החופשה הכי טובה שאפשר. את היום ביליתי ברובו במים, בשחייה, במרדף אחרי דולפינים או חתולי ים, על סאפ, על אופנועי ים או על מגלשי סקי מים. בכל אחת מהפעילויות שהפכו לרוטינה היומיומית שלי, לקח לי זמן להתרגל לעובדה שמה שנמצא תחתיי הם מים. עמוקים. מאוד.
לא הצלחתי לנשום, ולא היה אכפת לי להיות התלמידה הכי גרועה בתולדות הצלילה. אני לא זוכרת מה הלחיץ אותי, אבל לא עמדתי בזה, איבדתי את היכולת לנשום, ועמדתי להיחנק. כל מה שרציתי זה לראות את אור השמש, לראות שמיים, להיות מוקפת באוויר, ולא במים. מעל פני המים הצבע לא היה טורקיז כמו במצולות, ולא היו דגים בצבעי הקשת, ולא היה שקט מרגיע. אבל היה אוויר. ונשמתי. ובאותו היום התקשרתי לאמא שלי ובכיתי. לא הבנתי למה אני כל כך מפחדת להיות מתחת למים ולמה אני לא מצליחה להירגע. בת 29, ובוכה כמו ילדה, לא מבינה למה אני לא מצליחה לצלול בלי לשקשק מפחד.
תמיד טענתי שאני צריכה שתי רגליים על הקרקע ולדעת בדיוק מה הולך לקרות. בגלל זה אף פעם לא צללתי. אני מתה על טיסות, קפצתי באנג׳י, ואין לי בעיה עם
ספורט אקסטרים. אבל לשהות מתחת למים, במצולות הפחד, כשדרכי הנשימה שלי מוגבלות, יכולת ה
תקשורת מוגבלת, אופן התנועות שונה ויש יצורים חלקלקים שיכולים לטרוף אותי, עד כאן.
ואז זה קרה.
מדריך הצלילה האוסטרלי על הספינה הצליח. השתכנעתי שאני מסוגלת לצלול, במיוחד אחרי שיום קודם אותו המדריך צלל צלילה חופשית 15 מטר עומק כדי להציל את המצלמה שלי שנשמטה לי מהיד והחלה טובעת בלב ים. הוא צלל וחזר בחיים, ואיתו המצלמה, קצת בטראומה אבל עובדת.
כולם שכנעו אותי לצלול, כאילו חלקם חיו דרכי, שאעשה את שהם עצמם לא היו מוכנים לנסות. גם אני לא הייתי מוכנה, כך חשבתי, ואז המחשבה התחילה להתרכך: העומק המקסימלי לצלילה היה 5 מטר בלבד, המים היו מדהימים, עד כדי בלתי ניתנים לתיאור. הצבע שלהם היה טורקיז יפה יותר מכל טורקיז שאי פעם ראיתי, והדגים, גדולים כקטנים, צבעוניים עם הדפסים שרק הטבע יכול לייצר ואף בית אופנה לא יצליח לחקות.
אחרי כמה נסיונות לצלול בבריכה על הספינה, נסיונות שכשלו, הבנתי ששהייה של כמעט שבועיים על ספינה, בלי לדרוך על אדמה מקשה על היכולת שלי להצליח. ביקשתי להפליג לאי הקרוב רק כדי להרגיש קרקע תחת רגליי. הקרקע הרגישה קצת מוזר, אחרי עשרה ימים על ספינה, לדרוך על קרקע יציבה. אפילו היה מוזר לראות פרה. ועז. וכלב.
חזרנו לספינה, וצללתי עד קרקעית הבריכה. ממש על הניסיון הראשון. ידעתי שאני מוכנה לדבר האמיתי.
לבשתי חליפת צלילה שהיתה גדולה עלי בשתי מידות, את המשקפת קיבלתי מהמדריך ויצאנו להרפתקאה. המדריך, אני ועוד שני נלווים.
ללא ספק הרגשתי מוגנת ובטוחה. שלושה ספנים ששומרים עלי פן אטבע בתוך הפחדים הלא פרופורציונליים של עצמי. קפצנו למים, והתחלנו לשנרקל. שנרקלתי ושנרקלתי ושנרקלתי, עד שהייתי מוכנה להחליף את השנורקל בווסת ולהתחיל לשקוע. המדריך החזיק אותי ביד ואט אט ביחד הגענו לקרקעית.
זה היה מדהים. בלתי ניתן לתיאור. היצורים המימיים, השקט שמתחת לפני המים, הרוגע המחייב והשיוויון שיש בין כל מי שיש לו סנפירים.
החוויה לא הסתיימה כאן. אזרתי את כל האומץ שבעולם ועם חזרתי ארצה יצאתי לעשות קורס צלילה בים האדום. ומשם קורס כוכב שני בדרום אפריקה. החוויה לא היתה פשוטה. בכיתי כל יום ביומו, ולא הצלחתי לצלול אפילו בבריכה. טלפונים ושיחות חיזוק עם המדריך האוסטרלי סייעו, והגישה המחבקת (מדי) של אמא שלי, שחזרה ואמרה שאני בכלל לא חייבת לעשות את זה, ושאין סיבה שאתעקש על משהו שכל כך מקשה עלי – גרמו לי בסופו של דבר להצליח. בסוף מצאו שתי רגליי את היציבות התת קרקעית.
הסוד, אגב, היה גלום ברגיעה. קודם כל להירגע ואז לצלול. ואת השיעור הזה לקחתי איתי לכל אספקט בחיים. קודם כל להירגע, ורק אז לפעול.
האומץ שאזרתי הלך איתי גם לדרום אפריקה שם גיליתי נופך נוסף של הרגיעה הנדרשת בעת צלילה. כזו שצריך לגלות גם שצוללים במים קרים מאוד (10 מעלות צלסיוס), חשיכה כמעט מוחלטת, בלבול קל בעומק של 35 מטר, ו…כרישים.
חוויית ההתמודדות היתה יוצאת דופן ועד עצם היום הזה אני לא יודעת אילו כוחות הניעו אותי לצלול מלכתחילה (גם בטמפרטורות נמוכות מאוד, גם במים עכורים, גם בסמוך לכרישים לבנים וגם בעומק של 35 מטר). פחד הוא שם כדי להתגבר עליו, כמו כל דבר שעומד בדרכנו ומציב לפנינו אתגר. אין כמו לנצח, בטח שאת הפחדים של עצמי.